מאת קארסון מק'קאלרס

תרגום: אברהם יבין

הוצאת עם עובד

 

 

לאחרונה הפכנו למיני-קונסרבטוריון. הגדול מנגן על קלרינט למעלה משבע שנים, ואליו הצטרפו בשנים האחרונות גם קרן יער, גיטרה וכעת, הצעירה החלה מנגנת גם היא, ובחרה בחצוצרה. העובר ליד ביתנו בשעות מסויימות אכן יכול לטעות ולחשוב שמדובר במוסד מוסיקלי. למרות הצרימות, פה ושם, מדובר בשמחה גדולה, במיוחד לשכמותי, שמעולם לא חוו את האושר שנגינה מביאה לנפש, אלא נהנים רק מהאזנה.

ממש בימים אלה סיימתי לקרוא את הספר צייד בודד הוא הלב, אשר יצא שוב לאור בתרגומו המעודכן והנפלא של אברהם יבין.

ארבע דמויות שותפות לעלילת הספר, המתרחשת בעיירה דרומית וענייה בארצות הברית של שנות החמישים. ג'ון סינגר, הוא הדמות שמשמשת כציר שסביבו חגות הדמויות. הוא חירש אילם, שנאלץ להיפרד מחברו, חירש-אילם גם הוא ושותפו לדירה במהלך העשור האחרון, שאושפז במחלקה פסיכיאטרית. ביף ברנון הוא בעל מסעדת 24 שעות, שהתאלמן זה עתה מאשתו. למסעדה שלו מגיעים לקוחות קבועים וביניהם ג'ון המגיע לשם יום יום. שם הוא פוגש את בלאונט, שתיין כרוני, העובד כשומר ביריד שעשועים, קומוניסט בהוויתו, שמחפש לעשות נפשות לרעיונות של מהפכת הפועלים. בלאונט מוצא בסינגר חבר, המוכן להקשיב לרעיונותיו, ומגיע לדירתו תדיר. את ד"ר קופלנד, רופא שחור, זועף תמיד, המנסה לחנך את בני עמו השחורים להשכלה, פגש סינגר ברחוב. הרופא השחור, מתעב לבנים, מגלה בסינגר לבן אחר, ונמשך לחברתו. סינגר מתגורר בחדר בביתה של משפחתה של מיק, נערה בת שלוש עשרה, שונה ויוצאת דופן בסביבתה, המזהה בסינגר מעין נפש תאומה.

כל אחת מהדמויות רואה בסינגר חבר נפש קרוב. כולם מגיעים לדירתו, והוא מקבל את פניהם במאור פנים, מקשיב בסבלנות כשהם פותחים מולו את סגור ליבם. אולם, למעשה, אף אחד מהם אינו מודע לכאב שלו, על הליכתו ללא שוב של חברו הטוב.

סביב כל אחת מהדמויות עולם שלם, והסיפור מחבר בין העולמות הללו כמעגלים הנושקים אחד לשני. אולם במיוחד נגעה לליבי דמותה של מיק.

עבור מיק, המוסיקה היא חלק מהנשמה. עד ש"אדון סינגר" רכש רדיו עבור ידידיו השומעים, היתה מיק יוצאת בלילות לחפש מוסיקה שבוקעת מהרדיו, מתחת לחלונות של בתים עשירים. המוסיקה חיה בתוכה. "לרשום את המוסיקה ממש כמו שצלצלה בראשה לא יכלה. חייבת היתה לצמצם אותה לכמה תווים בלבד; שאם לא, התבלבלה ולא יכלה להמשיך. כל כך הרבה לא ידעה על כתיבת מוסיקה."

שעות בילתה מיק בכתיבת מוסיקה ובחלומות על העתיד."כעבור זמן – כשתהיה בת עשרים – תהיה מלחינה דגולה נודעת בעולם כולו. תהיה לה תזמורת סימפונית שלמה והיא תנצח בעצמה על כל היצירות שלה. היא תעמוד על הבימה לפני הקהלים הגדולים. כשתנצח על התזמורת תלבש או חליפת ערב של גבר או שמלה אדומה זרועה יהלומי זכוכית. המסך של הבימה יהיה מסך קטיפה אדומה והאותיות מ"ק יהיו מודפסות עליו בזהב."

אלא שהמציאות היא אחרת. ובחופש הגדול, בנוסף לכל אשר אירע, צריכה מיק להצטרף ולעזור בפרנסת המשפחה. היא כבר בת 14, ואחותה הגדולה מסדרת לה עבודה כזבנית בחנות.

"מה הועיל כל זה? זאת השאלה שביקשה לה תשובה. מה, לעזאזל, זה הועיל? כל התוכניות שתכננה, והמוסיקה. כשכל מה שיצא מהם היא המלכודת הזאת – החנות, ואחר כך הביתה לישון, ושוב אל החנות."

בסוף הספר, כל אחת מהדמויות, במידה זו או אחרת, נמצאת במלכודת. אך המלכודת של מיק צבטה את ליבי. ולמשמע קולות המנגנים והמתאמנים סביבי אתמול, חשבתי לעצמי- התמזל מזלם.