הדבר היה ככה
מאת: מאיר שלו
עם עובד הוצאה לאור
ספר חדש של מאיר שלו הוא תמיד סיבה לחגיגה. אבל אם אתה בן מושב באזור עמק יזרעאל, הרי שזה ספר חובה. הדבר היה ככה אינו דומה לספריו האחרים של מאיר שלו. אמנם השפה היא אותה שפה נפלאה, ואבק העמק ממש חודר לאף מבין השורות, אבל הסיפור אינו רומן, אלא מקבץ זכרונות של מאיר שלו, הילד והנער, הסובבים סביב טוניה, סבתו המיתולוגית מנהלל.
"טוניה היתה סבתא שלי, אם אמי, ובעיני היא לא היתה משוגעת כלל. היא היתה אחרת. היא היתה שונה. היא היתה מה שאנחנו מכנים "טיפוס". היא היתה אישה לא קלה, אם אתבטא בעדינות. אבל משוגעת? זה לא. אך כמו בעוד עניינים, גם בעניין הזה לא הכול מסכימים אתי. יש חולקים עלי, בכפר ובמשפחה.
הסיפור שאני עומד לספר כאן עוסק בה וב"סויפר" שלה. כך אנו קוראים לשואב-האבק ששלח לה הדוד ישעיהו, אחיו הגדול של סבא אהרון, בעלה. אני מבקש לציין שידוע לי ש"סוויפר" ו"שואב-אבק" הם שני מכשירים שונים, אבל סבתא טוניה כינתה את שואב האבק שלה "סוויפר", וכך אנחנו קוראים מאז ועד היום לכל שואב אבק, באותו שם ובאותו מבטא, בריש רוסית מתגלגלת וביוד רוסית עמוקה."
סבתא טוניה היתה משוגעת לניקיון, שסמרטוט היה מונח על כתפה דרך קבע. את אורחיה לא הכניסה הביתה, אלא קיבלה במרפסת, בכניסה לבית. כדי לא ללכלך את המקלחת המבהיקה היו מתקלחים ב"מקלחת המצויינת" ברפת, הרהיטים היו מכוסים בסדינים, החלונות והתריסים מוגפים תמיד, ושטיפת הרצפה היומית שלה (לסחוט ולרחוץ, שוב ושוב, ולבדוק מול האור עד שהמים צלולים לגמרי) היתה לשם דבר.
את ה"סוויפר" המהולל קיבלה סבתא טוניה בשנת 1936, וסביר להניח שהיה זה שואב האבק הראשון בפלשתינה. היא כמובן קיבלה אותו בשמחה גדולה – עד לרגע שבו התברר לה שמדובר, אבוי, בגיס חמישי, סוס טרויאני, שאוסף את הלכלוך - אך משאירו בבטנו...לאחר שפירקה אותו לחלקיו וניקתה אותם היטב – הוא אוחסן אחר כבוד והיא לא השתמשה בו יותר אף פעם.
אולם הספר הוא רק לכאורה על שואב אבק, או על סבתא טוניה. למעשה, זהו סיפורם של המתיישבים הראשונים שהגיעו לכאן, אשר היו מהגרים, שעזבו אחריהם תרבות, שפה ומנהגים, והגיעו לארץ-לא ארץ, חמה ולוהטת, לבנות משהו חדש, אחר לגמרי. כמו סבתא טוניה, שמעולם לא למדה את השפה כמו שצריך, ולא התרגלה לאבק הבלתי נגמר של המושב, אבל לא ויתרה, ולא עזבה והחזיקה את המשק בעשר ציפורניה.
ובין השורות קראתי בעצב, איך אותו חזון של ההתיישבות העובדת הולך ונעלם. בן האיכרים מנהלל עבר לירושלים, וגם שאר בני המשפחה עזבו. הצריף, המכבסה, הרפת, בית האימון – נהרסו, הבית הושכר. וכמו בשאר המושבים בארץ - המשק המשפחתי איננו עוד.
הדבר היה ככה, אבל הוא כבר לא ככה יותר.