רותם בכר

גוונים הוצאה לאור

 

 

מאז שעברתי למושב, ביקוריי בעיר הגדולה הלכו והתמעטו. הרי לא עוברים למושב כדי לנסוע יום יום לעיר? וכך אני מתיישבת כל בוקר ליד שולחני, אל מול חלון הפונה אל הגינה, מאזינה לשידורי הפקקים ברדיו, ומברכת על מזלי הטוב.

ובכל זאת, אחת לכמה שבועות, אני נוסעת ברכבת לעיר. אמנם, צריך לנסוע עד תחנת הרכבת בבנימינה, ומציאת חנייה אינה משימה פשוטה, אבל הנסיעה עצמה שווה את הטרחה. ללא פקקים, במושב מרווח, 40 דקות של פסק זמן. כשאני מצליחה לוותר על טלפונים ועל מחשבות של עבודה, זה בדיוק פרק זמן המתאים לקריאת ספר. והכי מתאים- קובץ סיפורים.

"סלון הדחויים" הוא ספרה הראשון של רותם בכר, קובץ סיפורים, חלקם ארוכים, חלקם קצרצרים.

רותם, מעצבת ומאיירת מוכשרת, כפי שאוכל להעיד, מצליחה לאייר גם את הסיפורים במילים. הדמויות מתחלפות - בין גבר לאישה, לאמא ולילדה. תמיד ילדה. לפעמים העולם ניבט מעיניה ולעיתים מביטים עליה, אבל היא תמיד נוכחת שם, גם כשהיא כבר אישה.

עבר, הווה ועתיד מתערבבים להם בסחרחרת של מילים, היופי פורץ, הצוואר מתרפק, הציפורניים מזמינות..."פשוט את המעיל, קלף את העור, נתק את האזניים, בלע את הפה, חלץ את העיניים ולבסוף – האף."

יש לה, לרותם, את המתת המיוחדת הזו שמאפשרת לפרק הכל ולהרכיב מחדש, וליצור משהו שונה, לא את המוכר והידוע. ובכל זאת, כשקוראים את המילים, מתברר שהמשהו תמיד היה שם, חבוי...

רגישות גדולה, ועומק. כל דבר בעולם מקבל משמעות קצת אחרת.

"איש יורד במדרגות.

עוד מעט ייצא לעולם שבחוץ. ברגע אחד של חוסר תשומת לב יחליק וייפול.

אחרי הנפילה יתפוס הצחוק את מקומו בסיפור. בכוח ובאלימות.

יצחקו האנשים, יצחקקו הרמזורים, הכבישים ישאגו בהנאה, וכל חריצי המדרכות יישאבו אף הם אל העולם המשתולל מעונג.

ככה זה. כולם צוחקים. רק החתולים והכלבים לא יצחקו.

אבל הוא היה איש שמן! וגם הייתה שם שלולית!

הצחוק ישתולל: פה גדול וטיפות רעל נוטפות ממנו, יקפוץ בדילוגים, ממדרכה למדרכה, על העמודים ועד לעננים.