קיץ, חופש גדול, כל ארבעת הילדים, בני העשרה למיניהם, בבית. אני מרימה עיניים לשעון, השעה עשר וחצי ושקט מוחלט. אין ספק שהם גדלו, אני חושבת לעצמי. עד לפני שנתיים לא הייתי מצליחה להעביר עשר דקות בלי לפתור משבר חברתי ("אני הייתי על המחשב קודם...")/ קולינרי ("הבטן שלי מקרקרת")/ תעסוקתי ("משעמם לי!") והנה, כבר אמצע הבוקר ואף אחד עדיין לא התעורר. מחשבותיי נדדו לספר שסיימתי אתמול בלילה. ספר הפרידות הגדול מאת שוש בריינר.

עירא סדן הלך לעולמו. שבעת פרקי הספר מוקדשים לימי ה"שבעה" שיושבים בני משפחתו בדירתו הישנה בתל-אביב. כל יום זוכה לפרק נפרד, וכל פרק מתואר מנקודת מבטה של דמות אחרתמקרוביו של עירא: אחיו, דויד, אשתו של אחיו, מינה, ביתם רעיה, בנם בני ואשתו אסתי, וילדיהם גילי ומתן.

בכל פרק אנו זוכים להכיר את הדמות כפי שהיא מצטיירת בעיני עצמה, אך מתחת לפני השטח תמיד נמצא רובד נוסף: מינה, אם המשפחה, ההולנדית המושלמת, שסוחבת איתה עדיין את טראומת נטישתה על ידי הוריה בזמן השואה; דויד, לאומני ופטריוט גאה, ששרד את ברגן בלזן אך איבד את משפחתו; רעיה היפה, הרווקה בשנות הארבעים לחייה, שאהובה הצעיר נטש אותה; בני, ממשיך דרכו של אביו במפעל המשחקים, הסוחב עימו את סודה אפל של ההצלחה; אשתו, אסתי, אשת חינוך מצליחה שדיכאון אחר לידה שיבש את חייה, והיא כמעט ואינה נמצאת בבית, חסרת אונים מול ילדיה: גילי בת השש עשרה, עדויית פירסינג וזעם נעורים, שבדידות ובלבול דוחפים אותה לסמים, ומתן, ילד מקסים, חכם וטוב לב, הממלא את החור הגדול בנשמתו באכילה כפייתית, ומשמניו מביאים עליו סיוט חברתי.

"את המחשבה שעוד מעט יאיר היום והוא יצטרך שוב לגרור את עצמו לכתה ז' בחטיבה במגדים הוא המתיק בשני קרמבו מהשקית. איך אמרה גילי? "השתלבות זה לא הפוֹרְטֶה שלך." והצרה שלו היתה שאת חוסר היכולת שלו להשתלב לא היה אפשר להסתיר, היא היתה דבוקה אליו, צמודה ללחיים, לצוואר, לחזה ולירכיים. כמו איזה אפוד נפוח מעודף קילוגרמים.

"אולי איזו תוכנית שיקום בזק בטלוויזיה היתה מצילה אותך," היא מקניטה אותו. ובאמת בזמן האחרון הוא דימה לעצמו שהחיים שלו הם תוכנית ריאלטי."

גם לעירא, מסתבר, היו כמה סודות משלו, אותם הוא חושף בספר שהשאיר אחריו, וצוואתו מביאה אליהם לשבעה את שרה, אהובתו מפעם.

כל הסודות וההסתרות מתחברים יחדיו ויוצרים פסיפס דמויות שמרכיב את החברה הישראלית, והמראה הנשקף מהמראה אינו מחמיא במיוחד: טראומת השואה המנהלת את חיינו מחד, ואורח חיים מודרני של מרדף נטול נשימה אחר קריירה, הזנחת הילדים, חוסר סמכות הורית, וניוונו של בית הספר כמוסד מחנך - אלו המראות הניבטים מן המראה שמציבה מולנו המחברת. מעציב. במיוחד נגעו לי דמויות הילדים, אין צורך לומר, ואני מתבוננת שוב בשעון, ורק מתפללת שאנחנו הורים אחרים, שעושים את הכל בסדר, ולא נקום יום אחד לגלות בבית מפלצת דוקרנית ונער בודד עד כאב.
מאחר ואין מדובר בסרט אמריקאי, אלא בדרמה כתובה היטב, סוחפת ומרגשת, הספר אינו מסתיים בפתרון של כל הבעיות בפרק האחרון. יחד עם זאת, הרגשתי בסופו את צל צילה של תקווה. יהיה בסדר.