פרספוליס

מאת: מרג'אן סטראפי

תרגום מצרפתית: ראובן מירן

אחוזת בית

שנה חדשה, עשור חדש. מבט מפוקח סביב מגלה ששום דבר לא השתנה באופן מהותי במהלך עשר השנים האחרונות. עולם כמנהגו נוהג...בעודי כותבת מילים אלו, משודרות בטלוויזיה תמונות ההתנגדות האלימה באיראן.

בביקורנו האחרון בספריה, צדה עיני את הספר פרספוליס – סיפורה של ילדות, שכתבה מרג'אן סטרפי, ילידת איראן,  החיה כיום בצרפת. לא יכולתי לחשוב על זמן מתאים יותר לקרוא את הספר הזה, והאמת, לא יכולתי להניח אותו מהיד. גם בשל הנושא האקטואלי כל כך, וגם משום שמדובר ב'פרוזה מאויירת' – המזכיר בצורתו קומיקס – והופך את הקריאה בספר לחוויה מיוחדת.

מארג'י גדלה בטהראן, בת למשפחה חילונית ואמידה. הוריה, אינטלקטואלים מודרניים, התנגדו למשטרו המושחת של השאח, וחלמו על הפלת המשטר. אלא שהמציאות התגלתה כאחרת לגמרי. בהיותה בת 10 עברה על איראן המהפכה האסלאמית.

הספר מתאר את התקופה הזו מנקודת מבטה של מרג'י. בתחילה, היו אלה חוקי הצניעות והחובה לחבוש רעלה :

"ב-1979 פרצה המהפכה. מאוחר יותר קראו לה המהפכה האסלאמית. ואז הגיע 1980, השנה הראשונה שבה היתה חובה ללבוש רעלה בבית הספר. לא ממש אהבנו לחבוש את הרעלה, בעיקר כי לא הבנו למה אנחנו צריכות את זה."

הוריה מצטרפים להפגנות נגד המהפיכה, אך אט אט נכנעים למציאות החדשה. בבית הכל המשיך כרגיל: אמה של מרג'י לבשה מכנסיים, והתהלכה ללא כיסוי ראש. אך כל יציאה החוצה לרחוב חייבה אותן לקוד לבוש צנוע, על מנת שלא יתפסו על ידי משמרות המהפכה.

"לא רק הממשלה השתנתה. גם האנשים הרגילים השתנו." מספרת מרגי'. "תסתכל עליה," אומרת אימה לאביה, "רק לפני שנה היא לבשה מיני וחשפה את הירכיים השמנות שלה. עכשיו היא לובשת צ'אדור. זה בטח מתאים לה יותר."

במקביל החלו מאסרים המוניים ורבים מחבריהם נעצרו, ואף הוצאו להורג. מרג'י הצעירה ממשיכה לנסות לחיות חיים נורמאליים, תולה פוסטרים בחדר וחולמת להיות רופאה. אך החוקים החדשים כמו גם מלחמת איראן-עירק משבשים את חייה ומפגישים אותה עם מציאות לא פשוטה.

"אם מישהו ישאל אותך פעם מה את עושה במשך היום, תגידי שאת מתפללת, הבנת אותי?" כך מזהירה אותה אמה. "בהתחלה זה לא היה כל כך קל," היא נזכרת, "אבל מהר מאד למדתי לשקר."

גם בבית הספר מרג'י וחברותיה מנצלות כל הזדמנות כדי להתפרע ולהתמרד אל מול ההנחיות החדשות. הדור שלהן עדיין הכיר את בתי הספר החילוניים וסירב להיכנע לתכתיבים המחמירים. הוריה תמכו בה, ככל שיכלו, עד השלב שבו הרגישו שהם לא מסוגלים יותר לשמור עליה במציאות המורכבת של איראן אחרי המהפכה.

הספר מאפשר לחוות מציאות יומיומית המשתנה לפתע פתאום, מנקודת מבטה של נערה צעירה. הקריאה בספר מעניינת במיוחד בימים אלה, כאשר לעיתים אנו מצליחים להציץ לתוך איראן אחרת, נסתרת, של המתנגדים למשטר. ואני חושבת לעצמי, בודאי גם ביניהם יש  היום מרג'י קטנה כזו.

בהקדמה מיוחדת למהדורה הישראלית כותבת המחברת: "העולם אומר לי שוב ושוב שנולדנו כדי לשנוא זה את זה. ואני אומרת לעולם, שאי אפשר לשנוא את מי שהוא בשר מבשרך..."

מחשבות רבות עלו בי אחרי קריאת הספר הזה. חשבתי על מה שהמין האנושי מעולל לעצמו בשם האידאלים. אלא הלב, מעצם מהותו, מקווה לטוב...אולי בעשור הבא.