הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט
מאת ירמי פינקוס
הוצאת עם עובד
אחרי שקראתי שלושה עמודים בספר, עצרתי, והלכתי לבדוק בן כמה המחבר. ירמי פינקוס, ידעתי, הוא מאייר קומיקס מוכשר ו..צעיר. הייתכן? ידעתי שמסופר על חבורת שחקניות מזדקנות, בתיאטרון נודד באירופה בסוף שנות השלושים. אבל הסיבה שגרמה לי לבדוק שאכן הסופר בן ארבעים וקצת, היא צורת הכתיבה שמזכירה כתיבה "של פעם", והשימוש התדיר ביידיש. יידיש ושחקניות מזדקנות...איך זה מתחבר לסופר צעיר, איש קומיקס, בן זמננו?
ובכן, זה מסתדר מצויין.
מסתבר שירמי פינקוס אכן מחבב במיוחד את התקופה הזו בתולדותיה של אירופה היהודית, ואחרי תחקיר מעמיק, הוא כתב ספר ששואב את מקורותיו מהתרבות היידישאית, על כל חוכמותיה, וההומור המיוחד שלה. הבחירה בשחקניות מבוגרות דווקא, מעניקה מימד סטירי נוסף לכל הסיפור, המופרך מלכתחילה...
פרופסור פבריקנט, צאצא למשפחה יהודית עשירה ברומניה, מחליט לממש את חלומו ובמקום להמשיך במסורת המשפחתית ולהפוך לסוחר מכובד, הוא מקים תיאטרון נודד של שחקניות יהודיות. פבריקנט מגדיל לעשות, ומסתובב ברחבי אירופה המרכזית בין בתי יתומים יהודיים, אוסף ילדות יתומות בעלות כישרון בימתי, ודואג לכל מחסורן ולחינוכן המוסיקלי והבימתי. הן גדלות והופכות ללהקה נודדת, בעלת רפרטואר לא מבוטל וחסידים לרוב.
עם מותו של הפרופסור עוברת הלהקה לניהולו של אחיינו הרמן אשר, למגינת ליבה של אימו, נחוש לקיים את צוואתו של דודו כלשונה, וממשיך לנדוד עם הלהקה ברחבי אירופה. סביב הומות רוחות המלחמה, ואף שכמעט אינן מוזכרות בסיפור, הרי שהקורא יודע מה עלה בגורלה של אירופה היידישאית המקסימה הזו, והסוף כמעט ונכתב מראש.
כישרונו הייחודי של הסופר ניכר לא רק באיורים המעטרים את הספר, אלא גם בציור הדמויות המבליט, כמו בקומיקס, את הקווים המיוחדים של כל דמות: גינה הגדולה, להבדיל מגינה הקטנה, אסתר "הדוכסית" – האצילית והמוכשרת, ופרלה - חברתה החיגרת והמכוערת, קריינדל "הזמיר מבוקרשט" המפליאה בזמרתה, יטי המלנכולית – על שום עיניה העצובות תמיד, וטרוצקי-רקוויזיטים – על שם עיסוקה בתפאורה. בנות שישים ושבעים ועדיין ממשיכות להופיע, בניהולה של מימי, שהייתה שחקנית עד שהחליט הפרופסור שכישרונותיה הכספיים רבים מיכולותיה הבימתיות.
בשפה קולחת, מלאת הומור ורגש מספר פינקוס את קורותיהן של השחקניות המזדקנות, אהבותיהן, אכזבותיהן והיחסים המורכבים שנוצרו במהלך חיים משותפים זה עשרות שנים. תוך כדי הסיפור אנו זוכים להצצה בעולם שאבד ואיננו עוד, של החיים היהודיים בתחילת המאה העשרים; בתי הקפה, המרחצאות, והיידיש העסיסית, הנהדרת. אפילו בלי לדעת חצי מילה ביידיש, אפשר להתענג על המילים היידישאיות הרבות (בצירוף הערת תרגום, אל דאגה...) המשולבות בסיפור. משפט כמו "זיין נישט קיין תחתלעקער" (אל תהיי לקקנית תחת) יצחיק אתכם עד דמעות, ומילים כמו אוי ווי איז מיר (אוי לי), באלעבאסטע (בעלת הבית), געוואלד (הצילו), צעטלה (פתק), גם אם אינן שגורות בפי צברים כמונו, ובמיוחד לא אצל אלו שגדלו על ברכי התרבות הספרדית, הרי כבר קיימות בז'ראגון הקולקטיבי של כולנו.
ספר מצחיק, מלא הומור, ונוגע ללב.
נכתב על ידי יעל אורנן/ הרשימה התפרסמה בעיתון קו למושב
