מאת דרור בורשטיין

כתר הוצאה לאור

 

 

זהו, חם. הלחות והדביקות הזכירו לנו היום שהקיץ הגיע, ואין ברירה, הוא יישאר עימנו לשלושת החודשים הקרובים, לפחות. רק הבריזה לעת ערב נושאת איתה הקלה מסויימת, מזמינה לצאת מבין הקירות אל הגינה, לשבת בנדנדה עם קפה קר, או קערה מלאה בחתיכות אבטיח, ואולי לגנוב שעה בערסל, עם ספר...התענוגות הקטנים האלה הופכים אפילו את הדביקות לנסבלת.

כשחשבתי על ספר שיתאים לאווירה הקייצית, נזכרתי דווקא בספר קרוב מאת דרור בורשטיין. זה לא ספר קיץ קלאסי- כזה ששוכחים מיד אחרי שקוראים- ההיפך. יש בו משהו מעורר מחשבה, מלנכולי אפילו. אבל הוא התאים לי דווקא לעונה הזו של השנה.

יואל ולאה, זוג חשוך ילדים, אימצו תינוק אשר ננטש על ידי הוריו, יחד עם פתק המציין את שמו - "אמיל". עם הזמן התברר אי-דמיונו של התינוק להוריו. הוא כהה עור והם בהירים. "והם החליטו על הילד בפחות זמן משייקח להם להחליט על הפז'ו או על הדירה החדשה בקומה השמינית שיקנו בעוד כמה שנים "על הנייר."החלטנו מהר, חשב יואל, מפני שידענו שאם נתחיל להתלבט לא נצא מזה. ההתלבטות היתה הורסת אותנו ולא היינו יכולים להחליט, מפני שהיו עולות מדי דקה עוד ועוד סיבות לכאן ולכאן. ובכלל המבטים של הילדים, העיניים האלו, הרי לכולם היה מגיע להילקח, כולם היו ילדים טובים, לא יכולנו לעמוד שם יותר מכמה דקות, אפשר להשתגע אם מנסים להכיל את כולם, לחשוב על העתיד שלהם."

לאחר מותה של לאה, גידל יואל את אמיל לבדו. כעת, כשאמיל כבר בן 40, ויואל בן 80, הוא חש שקיצו קרב והחליט לחפש את ההורים הביולוגיים של אמיל, כדי שאמיל לא יישאר לבד לאחר מותו. את האביב הבא הוא לא יראה, ולמה שישאר הילד יתום? "זה לא חייב להיות ככה, נכון? כי יש לו עוד הורים. אתם! אתם זה ההורים שלו. עזבו עכשיו מה שהיה. הרי שלושתנו רוצים בטובתו, נכון?"

יואל מחליט לצאת בחיפוש, ומוצא אותם מרחק כמה רחובות מביתו. הוא נפגש עימם בלי ידיעתו של בנו ומפציר בהם,"אני רוצה שתיקחו אותו. הוא לא יודע כלום, כלום, שום דבר...אני רוצה שתקבלו אותו בחזרה. אני רוצה שתקבלו אותו, ושתיקחו אותו הביתה." ואפילו את הדירה שלו הוא רוצה לרשום על שמם, כדי שיהיה להם כדאי לקחת את הילד שלהם בחזרה.

הפרקים בספר אינם מסודרים בסדר כרונולוגי, ונעים בין הדמויות, ובין השנים, חושפים את עולמם הפנימי של אמיל הילד ואחר כך הנער, של יואל, ולאה, ואפילו ההורים הביולוגיים, שאינם מופיעים בשמם האמיתי אלא כ [ ] ו- [ ] שהילד שמסרו עדיין חי איתם באיזשהוא אופן, ואפילו חגגו לו יום הולדת חמש ועשר ובכל זאת הם מסרבים לקחת אותו בחזרה. כמו בפאזל, כל פרק מוסיף חתיכה, והתמונה השלמה הולכת ומתבהרת.

הרבה עדינות ורגישות יש בספר הזה. ומלבד חווית הקריאה, המקוריות שבה הוא ניגש לכל נושא האימוץ, מעוררת הרהורים על המשמעות של הורות בכלל והקשר שבין ילדים להורים שלו, ואיפה אנחנו רואים את עצמנו בכל הבלגאן הזה...